נתינת מעשר ראשון ומעשר עני

מצוות הנתינה של התרומות והמעשרות היא מצווה בפני עצמה, בנוסף על מצוות ההפרשה.^[1] כאמור לעיל, כיוון שכולנו היום בחזקת טמאים, התרומה ותרומת המעשר אינן ניתנות בדרך כלל לכהנים, אלא אנו דואגים לטמא את הטבל לפני ההפרשה ואז ניתן לבער את התרומות שלא בדרך ביזיון. לעומת זאת, מעשר ראשון ומעשר עני ניתנים לאכילה גם בימינו, ולפיכך גם כיום חלה החובה לתת את המעשר הראשון ללוי ואת מעשר העני לעני. לגבי נתינת המעשר הראשון ללוי קיימת דעה שלמעשה אין צורך לתיתו כיום, בעיקר מפני חזקת הלויים שאינה ברורה דייה. כך הוא המנהג הרווח, אך יש פוסקים רבים המורים גם בזמננו לתת את המעשר הראשון ללוי.^[1] לגבי מעשר עני, לכל הדעות צריך לתיתו לעניים גם בימינו.

בדרך כלל, כשאדם קונה תוצרת חקלאית ממקום מושגח, הרי שחובת ההפרשה לא חלה עליו. ממילא, הוא גם אינו מתלבט בסוגיית נתינת המתנות ללוי ולעני. יתר על כן, גם כשאדם קונה תוצרת חקלאית ממקום שאין עליו השגחה, לא ברור שהפירות חייבים בהפרשה. ייתכן שהם נרכשו מסיטונאי מושגח, או שהם מגידול של נכרים וכדומה. במקרים כאלה, די להפריד את התרומות ולומר את נוסח ההפרשה, ואין צורך לתת בפועל את המעשרות, כפי שהתבאר לעיל. אך בטבל ודאי, כגון שמפריש מן הגינה הפרטית או רכש פירות במישרין מחקלאי יהודי שאינו מעשר, חלה עליו חובת הנתינה.

הן לנוהגים להעניק מעשר ראשון ללוי, ולדעת הכל לגבי מעשר עני, קיימת שאלה מעשית כיצד להתנהג עם הנתינה בחיי היום יום. הלא לא בכל עת שאדם מפריש תרו"מ עומדים לפניו לוי ועני לקבל את מתנותיהם.^[1]

בפוסקים רבים מוזכר פתרון מעשי, אשר לפיו האדם נותן הלוואה מראש ללוי ולעני, ומתנה איתם שבכל עת שיפריש מעשר ראשון או מעשר עני הוא מקנה להם את אותו מעשר, והם מוותרים לו על הנתינה כחלק מפירעון החוב. מהו הסכום שצריך לתת להלוואה זו? נראה להעריך זאת בסכום השווה לעשירית שוויים של פירות המעשר הראשון או של מעשר העני שהאדם עתיד להפריש במשך השנה. אנו מניחים שלעני כדאי לקבל סכום נמוך בכסף ובבת אחת, מאשר לטרוח ולבוא בכל פעם לקחת מעט פירות, ולכן הוא יסכים לעסקת ההלוואה הזאת.^[1]

הסדר כזה ניתן לעשות באופן פרטי עם לוי או עם עני, אך ישנם גם גופים ציבוריים המארגנים זאת באופן מסודר, כגון "בית האוצר" של מכון התורה והארץ (טלפון: 08-6847325). מי שהפרשותיו מועטות, ואין מדובר אלא על פרי או פירות בודדים ההופכים למעשר ראשון או למעשר עני, ואין לו מכר לוי או עני שניתן לתת לו את הפירות עצמם, אינו חייב ליצור סידור כזה מראש, אלא יכול לאכול את הפירות ולתת אחר כך את תמורתם ללוי או כצדקה לעניים.^[1]

כהנים ולויים פטורים מלתת מעשר ראשון לאחרים, אך הם צריכים להפריש תרו"מ כרגיל כדי לקבוע את מקום המעשר^[1] (את התרומות גם כהנים חייבים להוציא, כיוון שהן אסורות באכילה). עני חייב בנתינת מעשר עני לעני אחר.^[1]

כאשר אדם מעוניין לתת את הפירות עצמם ללוי או לעני, עליו להפריש את המעשר בנוסח שונה, כיוון שהנוסח הרגיל מבוסס על כך שהמעשרות נשארים בתוך כלל הפירות ללא הפרדה.

מברכים: "ברוך אתה א-דוני א-לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".

תרומה גדולה: מרטיבים את הידים, מפרידים מן הפירות חתיכה קטנה, בגודל כלשהו, ואומרים: "הרי זו תרומה גדולה".

מעשר ראשון ותרומת מעשר: מפרידים עשירית (או מעט יותר) מן הפירות שנשארו, ומחלקים לשני חלקים: מאית (או מעט יותר) ותשע מאיות. ואומרים: "המאית הנמצאת בצפון החלק הזה (מצביע על המאית), ועוד תשע מאיות בצפון החלק הזה (מצביע על תשע המאיות), הרי הם מעשר ראשון.

ומאית זו, הרי היא עכשיו תרומת מעשר".

המאית אסורה באכילה, ואת תשע המאיות ייתן ללוי.

בשנת מעשר שני - ממשיכים בהפרשת מעשר שני ופדיונו כדלעיל.

בשנת מעשר עני - מפרידים עשירית (או מעט יותר) ממה שנשאר לאחר הפרשת המעשר הראשון, ואומרים: "מעשר עני, הרי הוא בצפון חלק זה". חלק זה יינתן לעני.